יום שבת, 8 באוקטובר 2011

מדרש שם



חידה:


יער עופר




לפני שאתם גוללים מטה, נסו לנחש מה בתמונה :-)


אחרי שבפוסט הראשון הראיתי איך הנוף נראה דרך החלון הגדול:


שדות לכיש


ואחרי שבפוסט הקודם הראיתי איך הנוף נראה מהדלת:


הירדן


ולפני שאני מראה את הנוף מהחלון הקטן:


הר אדיר


ביקשתי להישאר בנקודת המבט המסתכלת מהקרוואן החוצה, אך בכל זאת להפתיע. כך נראית הדרך מהחור שברצפה:






ולסבר את העין, ולמי שלא מכיר, הנה החור:


הצוק של מיקי


אז למה זה מדרש שם?
הרבה אנשים שואלים אותי "אז זה הבית?", כשהם מורים בידם על הקרוואן, או השאלה בנוסח היותר מעורפל "אז כאן אתה גר?"
התשובה היא לא. הקרוואן אינו בית, הוא כלי. כשם שלא תשאלו הלך האם השק"ש שלו הוא בית, כן לגבי הקרוואן. הוא יותר דומה לשק"ש, אפשר לומר שק"ש משוכלל. אבל כמה שהוא לא יהיה משוכלל ו"ביתי" בתחושה שהוא מעניק, הוא עדיין כלי, הוא עדיין תיק החפצים שאני לוקח איתי ממקום למקום. 
בית הוא מקום, לא כלי. אם כן, למי שחי בדרכים, הבית הוא מה שרץ מתחת לרגלים, או לגלגלים, הוא הדרך. לא המרכבה. לכן בחרתי בשם הבלוג "זה ביתי הרץ תחתי רגלי", מתוך השיר "דרך ישנה".


עצם הבחירה בשורה משיר מבטאת את האהבה שלי לזמר העברי. אך לא רק. ישנו עוד קשר בין זמר לדרך. לא סתם כיף לשיר תוך כדי הליכה, קצב הזמר מצטרף לקצב ההליכה, ושני הקצבים הללו אינם אלא הדהודן של פעימות הלב. כיום במקום צעדים יש לי קצב פעימות של מנוע דיזל, אבל אני עדיין אוהב לשמוע את השירים תוך כדי נסיעה. 


משמעות ה"ישנה" בשם השיר היא לא רק שהדרך קיימת הרבה שנים, אלא התייחסות לארכיטיפ הדרך. כלומר ללא קשר לדרך פיסית כלשהי, הדרך הישנה היא ארכיטיפ, היא סמל, היא מבנה נפשי. לכן על פי התפיסה הסטרוקטורליסטית הזאת הדרך היא חלק מהסובייקט. מעניינת אותי ההשתלבות של הדרך הישנה, במובן הזה, עם הדרך החדשה. הדרך החדשה היא התופעה בה גם אם אני נוסע בדרך שנסעתי בה פעמים רבות היא תמיד חדשה בעיני, בבחינת אי אפשר להיכנס לתוך אותו נהר פעמיים. 


יער עופר
(וזה ^ פתרון החידה)


וכשם שבפוסטים הקודמים הראיתי מגוון נופים דרך החלון והדלת, גם מהחור נשקפות דרכים שונות:


רכס טללים


לפעמים בשעות הערב, כשקר בחוץ ושהשמש זוויתית, החור הוא מקור האור בקרוואן:






וכאן ניסיתי לצלם בטווח פוקוס צר כדי לראות רק את הדרך, יצא קצת כמו עין:




וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ