תעצומות האופל
במשך חצי שנה, מאמצע הקיץ, הימים מתקצרים. אם נדמיין אדם שחי לפני התגליות האסטרונומיות הבסיסיות, המצב הזה די מפחיד: גם יום וגם לילה הם חיוניים, אבל התחושה שאם זה ימשיך כך היום יעלם לגמרי, בעיני מלחיצה. מכאן עולה, שמה שהלחיץ את המכשפים בעולם העתיק לא היה החושך, כלומר אורכו המוחלט של הלילה, אלא כיוון ההשתנות, כלומר התארכות הלילה מדי לילה, או כפי שנכנה זאת כאן בהשפעת יואל הופמן: תעצומות האופל.
וכיוון שמה שאנו רוצים לשנות הוא התעצמות האופל, הדרך לשנות זאת היא התעצמות האור. כאמור, מה שאנו נאבקים בו אינו החושך עצמו, שהוא חיוני, אלא התעצמותו. לכן הטקס המאגי איננו עוסק באור, אלא בהתעצמות האור. וזאת הסיבה שאנו מדליקים בכל לילה נר אחד יותר.
אז למה שמונה נרות?
הטקס המאגי, המכונה "השבעה" מבוסס על המספר שבע. המשמעות של ההשבעה דומה להיפנוט המציאות, או הטבע: לאחר חזרה על הטקס שבע פעמים, המציאות, או הטבע, "מתרגלת" ומאמצת את מטרת הטקס, כמו למשל בדוגמא הידועה של חומות יריחו. בטקס התעצמות האור הנר השביעי הוא בלילה הכי חשוך בשנה.
וכאן יש להבהיר מה הוא הלילה הכי חשוך. החושך מתבסס על שני מימדים: אורך הלילה (לפי השמש) ומצב הירח (לפי הירח). הלילה הכי חשוך בשנה הוא הלילה ללא ירח הקרוב ביותר ללילה הארוך בשנה. ובאורח פלא, זה הלילה בו אנו מדליקים שבעה נרות.
לאחר הלילה החשוך ביותר, מתחילה התעצמות האור, מטרת הטקס הושגה, אך אנחנו מדליקים נר נוסף כמעין "ליווי" של התעצמות האור.
בתמונה הבאה מופיעה אותה חנוכיה המצולמת לעיל ^, רק מבחוץ:
זאת כמובן הונדורה, כלומר הואן הקודם שלי, ולא התכלס (הנוכחי).
וכך נראית אותה זוית צילום, בלי פלאש:
נקודת אור בתוך החושך.
למנהג להציג את הנרות על החלון חשיבות מאגית רבה, האור הנובע מהחלונות הוא בעצם הדרך של המאגיה להשפיע על העולם.
וכך זה נראה בנר ראשון השנה: שימו לב להשתקפות בחלון:
באירופה, הלילות ארוכים ממש, ולכן מה שהלחיץ את החבר'ה שם היה האורך המוחלט של הלילה. זאת הסיבה שבקריסמס מדליקים אור בלילה אחד ולא לאורך 8 לילות: הקריסמס הוא אור מול חושך, בניגוד לחנוכה המתעסק בהתעצמות האור מול התעצמות החושך.
חג המסיק
אך כמו חגים רבים, גם לחנוכה יש יסוד חלקאי.
אחד מהענפים החקלאיים הישראליים ביותר הוא הזית, הנזכר גם בשבעת המינים. בתחילת החורף הזיתים מבשילים:
בשלב זה נערך המסיק, ולקראת חג החנוכה מתחיל להגיע השמן הראשון:
כדי לחגוג, מאירים בעזרת השמן:
על שני טקסים אלה: הטקס המאגי להתעצמות האור, הטקס החקלאי של סיום המסיק, וחשיבות השמש, ניתן לקרוא גם בפוסט ישן שלי: לי ילאט האור.
חנוכה וחיברות יהודי חילוני
לחגים יש השפעה רבה על החיברות, ובמיוחד בגיל המוקדם, ולכן המקום המרכזי של ילדים בחגים יהודיים רבים. לכן גם לא פלא שבתקופת התלמוד הועמסו על החגים הפגאניים שתיארתי לעיל (התעצמות האור וחג המסיק) משמעויות יהודיות, ובפרט: מסורת נס החנוכה. עוד מאותה סיבה, הציונות הדגישה משמעויות שונות של הנרטיב ההיסטורי, והפעם בכיכוב ערך הגבורה. האס, מנצורה וגביש, במאמרם "שופר מקרטון: זהות יהודית מתגבשת בילדות המוקדמת" (2008) מנתחים את טקסי חג החנוכה בגני הילדים בישראל, וטוענים שלסמלים בהם עוסקים הטקסים אין כמעט קשר לאף אחת מהמשמעויות הללו. חנוכה זה לא סביבון מדבר.
אבל למי שגדל בשנות השמונים, חנוכה זה כן סביבון מדבר:
ולמי שלא מעורה בפרטים, זה הלך ככה: הגננת הקליטה את עצמה בתפקיד הסביבון, והניחה את הטייפ בתוך סביבון ענק שתלוי על התקרה. במהלך הטקס בגן, הגננת מנהלת דיאלוג בינה לבין עצמה המוקלטת מתוך הסביבון. בסוף הדיאלוג הסביבון יורד, ובתוכו ממתקים לילדים.
הטענה של האס ואח' במאמר שהוזכר לעיל היא שאובדן המשמעות הדתית בטקסים בגני הילדים תורם לעיצוב זהות חילונית. במקרה שלי הוא עשה אף מעבר ועורר בי את הסקרנות לחקור את העומד מאחורי גיבוב הסמלים חסרי המשמעות בטקסים: סביבון, נרות, סופגניה, כד וכד'.
וכך נראה הטקס בבית:
האמת היא שהבאתי את התמונות למי שמתעניין בריהוט ופריטים ביתיים משנות השמונים.
ובאוירה רב תרבותית זו, הרשו לי להראות לכם כמה תמונות של ארוינד, חברנו האהוב, בהדלקת נרות:
כן, גם זה היה רק תירוץ, למעשה רציתי להראות בפעם הראשונה בבלוג זה את תצורת הסלון בתכלס. בכל התמונות הקודמות נראה התכלס בתצורת משרד. זאת אחת התמונות היחידות המתעדות את תצורת הסלון, הנפתחת כשרוצים לארח הרבה אנשים סביב השולחן, בחורף כשקר מדי בשביל לארח בחוץ.
והנה, ארוינד ההודי משתתף בהדלקת הנרות:
ושוב, באותה אוירה רב תרבותית, הנרות לא חייבים לעמוד ישר כמו חיילים:
(בילגון וצילום: אמא שלי).
אש פראית מול אש מבוקרת
בשנה שעברה בחנוכה, אש השתוללה בכרמל, וגבתה אבדות בנפש וברכוש. השילוב הזה, בין האש המבוקרת בנרות בבתים כה רבים בישראל מול האש האכזרית בכרמל המחישה את כפל המשמעות של ארכיטיפ האש: האש המבוקרת, היא אש החיים, מול האש הבלתי מבוקרת, שהיא כח הרס עוצמתי מאד.
את טקס הנר השמיני הקדשנו לחיי האש המבוקרת, וערכנו אותו בכרמל, על רכס הצופה על איזור השריפה.
בשלב ראשון, ממלאים מים בכוסות. בעת מילוי המים חשבתי שזה פרט טכני בטקס האש, אבל תוך מספר ימים הבנתי את ההשלכות המאגיות החזקות של הטקס הזה: מיום הטקס החלה סופת גשמים, והגשם לא הפסיק במשך למעלה משבוע. כך הבנתי שלמעשה ערכתי כאן טקס ניסוך מים מבלי משים.
אחרי מילוי המים, השמן והנחת הפתילים, ניתן להדליק את החנוכיה:
בזמן הטקס שרנו את "מזמור לילה", שהוא אחד משירי החנוכה היחידים. רוב השירים שנקראים שירי חנוכה מתעסקים באור מול החושך (באנו חושך לגרש), ולא בהתעצמות האור מול התעצמות החושך, כמו בשיר הזה.
והנה אנחנו שמחים:
ושוב תצורת הסלון, ועכשיו גם רואים יותר טוב איך היא בנויה.
וכך נראה האור בתוך החושך:
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
תודה לצלמות: אמא (ניבה בן-עמי), הילה שריר, ליאת זינגר, שרית ברוש (בסדר כרונולוגי).
